חוויות וזיכרונות של אימא מברית מילה

בהיסטריה התקשרתי לחברה שתקנה כמה צרורים של בלונים לפחות.

העיקר היו אורחים והיה צלם לברית.

אז כל האירוע היה נראה על רגל אחת. כולל השמלה שאני שמתי - קניתי אותה כבר אחרי הלידה, השארתי את הקטני עם חמותי ורצתי לקניון לקנות משהו. הבטן עוד לא ירדה לי, ההורמונים השתוללו, בדיעבד - בחירת שימלה לא הכי מוצלחת בכלל.

ועוד אימא שלי עם החוסר טקט שלה "למה לא שמת חגורה מחטבת?"

-"שמתי!!!"

---הבנתי את זה שבועיים אחרי האירוע - אחרי שקיבלתי את התמונות והאלבום הדיגיטלי.

למרות שהצלם ניסה לצלם מזוויות נכונות - בטן של חודש שישי קשה להסתיר .---

אז הינה הגענו לאירוע... ואני כסוציאופובית אמיתית התחלתי להילחץ. ומכאן - עד סוף האירוע אני זוכרות הכל, אבל כאילו אני מציצה מבעד לחריץ של חלון. תוסיפו לזה גם לחץ של ניתוח לילד שלי!!! הייתי משותקת .

במעורפל זוכרת איך החלפתי לו, ונתתי בקבוק, ואז לקראת הטקס הרב לקח אותו להכנות. חמותי הייתה איתו. ואז הטקס, חיתוך. 😭 הוא בכה טיפה, ואז נרגע.

אני באמת שלא יודעת איפה הייתי. בין שמיים לארץ. גם לא כזה בכיתי. כאילו ראיתי את זה מרחוק. ממש חלף לידי...

אחרי זה תמונות עם המשפחה,הצלם מסדר אותנו תעמדו ככה תעמדו ככה, מברכים אותנו, אומרים לנו מזל טוב. מיותר להגיד שגם כאן הייתי בגלקסיה אחרת?

מה שגם - החלב התחיל להגיע ברמות מטורפות, כל הציצי - מתפוציצי.

בקושי אכלתי איזה סטייק, הסתובבתי בין האורחים, ממש כמו בקרוסלה. "איך את מרגישה? טעים כאן. אירוע ממש יפה. איזה מתוק הוא"

ההורמונים בשיא פתאום חם לי, פתאום קר לי. "ישר מחשבות -" מה עם הקטני - אולי חם לו גם? אולי קר לו גם?"

וקטני אחרי הברית כל האירוע ישן (כנראה מה שגם לזה זו רמת הסוכר)

הרב אמר שהכי חשוב שיעשה פעם ראשונה פיפי, ואם תוך 6 שעות הכל בסדר - אז עברנו את זה בשלום.

ובאמת , הברית היה ביום שישי, במוצ"ש היה אפשר להוריד תחבושת, והייתה עוד תחשובת שמתמוססת עם הזמן. וזהו.

ברוך ה' לא היה חום, ולא דימום.

אבל מהאירוע עצמו - טוב שיש תמונות!

מזל גם שהצלם ידע מה לצם ומתי. לא פיספס שום דבר,

אחרת נראה לי לא הייתי זוכרת כלום, לא האירוע ולא אחרי!